מיכל פרינס

לאחרונה מתרבות הפניות של נערות ונשים צעירות שלומדות להכיר את גופן. הכרות מתוך הקשבה ויופי תוך שהן מגלות את שפתו של הגוף והעונג שחבוי בו. מהפכה של ממש. ההתפתחות הזו מבורכת ואני מרגישה אותה במפגשים עם הזוגות הצעירים – לא עוד נשים מנותקות שאינן יודעות מימינן ומשמאלן אלא נשים מודעות המחפשות באופן פעיל את מקומן במרחב המיני. עם זאת, הפניות האלו מטרידות אותי ולכן אני מביאה אותן לפה.

פעם אחר פעם הצעירות (וגם כאלו שכבר מזמן אינן צעירות) מספרות שהתעוררות גופן מגיעה בעקבות צפייה בפורנוגרפיה. הן מוטרדות, מרגישות שזה לא בסדר ועדיין גופן שלהן נוכח שם במלוא עוצמתו והן חסרות אונים. תחושות של בושה, אשמה וכישלון מלוות אותן. לעתים חשש שלא ימצאו בן זוג או שימצאו אבל לא ידעו כיצד לתרגם את הנאת הגוף התלויה בתכנים פורנוגרפיים להנאה זוגית אינטימית. התסכול ומפח הנפש מעיקים והופכים את הגוף למוקד שלילי שיש להתרחק ממנו ולהסתיר אותו.

למענן ולמעננו, בואו נשים שלושה דברים על השולחן:

הראשון, פורנוגרפיה על שלל תצורותיה נוכחת בעולמנו באופן יומיומי וכולנו חשופים אליה. 100% חשיפה לכוווולם, ללא הבדל בין בנים לבנות, דתיים או חילוניים או הבדל גילאי כזה או אחר. מספיק שניסע על איילון או נצפה בסרטון ביוטיוב. המציאות היום שונה באופן מהותי מדור או שניים קודם. הזמינות, הרזולוציה, המגוון וכמובן המעבר לסרטונים לעומת החוברות של פעם שהוגנבו אל מתחת למזרון. השני, חשיפה לתכנים מיניים מעוררת את הגוף. גם של האישה. נקודה. זהו לא מועדון סגור לגברים בלבד (ובוודאי שלא לנערים בלבד) וישנה תעשייה שלמה של תכנים פורנוגרפיים המופנית לנשים. הגוף הנשי לא חסין, ואישה המתעוררת כתוצאה מחשיפה לפורנוגרפיה אינה חריגה או מוזרה. השלישי, פורנוגרפיה זה רע. פורנוגרפיה משרישה תפיסות מעוותות אודות נשיות, גבריות ומה שביניהם. מעמידה אותנו בתפקידים מגדריים, פרופורציות גופניות ויחסי כוח שבינם ובין המציאות אין דבר וחצי דבר. זהו עולם פנטזיה שמשרת בעיקר את חשבון הבנק של המפיקים אותו.

עד עכשיו לא אמרתי שום דבר חדש, אבל אמרתי. חשוב שהדברים יאמרו כי הפורנוגרפיה פה, וכנראה שהיא תישאר פה עוד כמה שנים, ונראה לי שעדיף להשקיע את האנרגיות שלנו במקומות הנכונים. פחות בהכחשה של המצב ("אין מצב שהילדים שלי חשופים", "אין לי מה לדאוג – יש לנו את ההגנה הכי גבוהה על המחשב…") או בושה, אשמה והסתרה שרק מונעים מאתנו לפנות, לדבר ולבחון חלופות.

אני חושבת שהיום כבר לא מספיק לדבר על כמה שזה רע, שלילי או לא מוסרי (-תעשייה שלמה שמתבססת על ניצול של החלש) ואנחנו חייבים לדבר על מה כן. מה טוב. מה החלופות האפשריות.

אני אומרת, בואו נחזור שוב לגוף. העוגן שמתחיל להתהוות ומבקש מאתנו שוב ושוב שנתייחס אליו. במקרים שלא מדובר בהתמכרות (בחנו את עצמכן ובמידה ומדובר בהתמכרות – פנו לאשת מקצוע לסיוע), חזרו לגוף לבקש ממנו סיוע. תנו מקום לגוף – במקום לכעוס עליו ולנסות לדכא אותו. חפשו מה גורם לעוררות, למדו מה נעים לו ובאיזה תנאים. למדו אותו להתנועע במרחב – בריצה, בריקוד או במדיטציה. הקשיבו לאדוות הקטנות בזמן צפייה בסרט קומדיה רומנטית או בקריאה של רומן היסטורי. תרגלו את חוש הריח או השקיעו בסבון נעים במיוחד. תצפו בגוף, מבפנים.

אני מסתכנת כאן בנאיביות ואופטימיות יתר. אלו לא תרופות נגד פורנוגרפיה, אלה כיווני מחשבה גופנית שאולי יכולים לתת קריאת כיוון. קצת כמו ההבדל בין אוכל מהיר לארוחה ביתית מושקעת.

 

 

פורסם בגיליון 249 של מגזין 'נשים'