מיכל פרינס

בימים לוהטים אלו של קיץ אני מסכמת שנה ובעצם שנים של עבודת מחקר שעיקרה בהקשרים של גוף ומיניות של נשים בחברה הדתית. המחקר שנעשה במסגרת לימודי דוקטורט באוניברסיטת בר אילן הקביל והשלים את למידתי מהשטח, את העשייה האקטיביסטית בתחום ואת כתיבתו של מדור זה בשנתיים האחרונות.

אין ספק שעברנו בחמש השנים האחרונות דרך מגזרית שבתקופות אחרות לא דור או שניים היו מספיקים להם. מדי פעם העלאת הזיכרונות בחסות הפייסבוק מחזירה אותי אחורה שלוש וארבע שנים לאירועים, תחושות ומגמות שהיום אנחנו מפטירים בגלגול עיניים קל. מה שחלמנו שיוגשם בדור של הילדים שלנו קורה עכשיו, ומיושם כבר ביומיום שלנו, בזוגיות שלנו וביננו לבין הגוף שלנו.

הדרך הזו הייתה מלאה במילים, בפייסבוק, בטורי דעה באתרים מובילים וגם בהתפתחות ענפה של מחקר. עבודות סמינריוניות, תזות, מאמרים וגם כמה עבודות דוקטורט שכולן ניסו להתחקות אחר הלכי רוח, תהליכים חברתיים וזהותיים שנוגעים בנו, כנשים דתיות במרחב של המיניות וזה בלי שנגעתי במחקרים שעוסקים בצד הטיפולי של מרחב זה. המחקר הכפיל את עצמו והיום יש גם סנוניות ראשונות של מחקרים אודות מקומם של גברים דתיים במרחב זה.

האמת היא, אני אגלה לכן, שכשיצאתי לדרך המחקרית שלי, אי אז לפני כמעט עשור, לא היה דיבור על מיניות. בכלל. ברמה כזו שבדרך לראיונות עם נשים ליוו אותי שני חששות מרכזיים. האחד, שאף אחת לא תדבר איתי. פשוט ככה. למה בכלל שמישהי תרצה לספר לאישה אחרת את חוויותיה. איזה אינטרס יש לה לשתף אותי? – סתם אישה זרה ולא מוכרת והשני, שאין פה סיפור. נתנו לי להבין לא פעם – שהכול בסדר, שהדשא של כל הישוב והקהילה והמגזר ירוק יותר. שהמצב הזוגי והמיני המגזרי טוב וכל זוג לעצמו עובר עליות וירידות אבל עם תקשורת טובה הכול מסתדר. אז מקסימום הבעיה היא לא במיניות אלא בזוגיות. ואם זה העניין אז אין פה בכלל היבטים חברתיים משותפים אלא חוויה זוגית פרטית שהצניעות יפה לה והאינטרס הציבורי הוא לשמור על האינטימיות הזו.

עם זה יצאתי לשטח. הייתי בטוחה שלא אצליח למלא עבודת תזה (ומי בכלל חשב אז על דוקטורט). התבדיתי. מהר מאוד לתוך הריאיון הראשון (והשני והשלישי) נשים פתחו את הדלת. לא רק של הסלון. אלא של חדר השינה. שיתפו אותי בכמוסים שבסודותיהן. הרבה אמרו שזה בגלל שהן רוצות לעזור לאחרות, שחברותיהן לא יעברו את מה שהן עברו ואני אומרת, זו פשוט הייתה ההזדמנות הראשונה שלהן לשתף, לפרוק, להקיא את אשר על ליבן.

חשוב לי שיהיה ברור, לא חיפשתי נשים שחוו קשיים. לא חיפשתי נשים עם בעיות זוגיות או מיניות. חיפשתי נשים אמתיות. והכאב היה שם בכל מקום. לא ישנתי לילות. הראיונות הבודדים הפכו לשטף. הצטברו לכדי סיפור של חברה. של נשים באופן כללי. של נשים דתיות במפגש עם התרבות על דרישותיה. זהו לא סיפור של עוד יחיד או יחידה, זה סיפור של כולנו כקבוצה, ספציפית במחקר שלי קבוצה המשתייכת למערכת תרבותית וחוקים חברתיים מסוימים שאני בתור חוקרת ששייכת לקבוצה מאוד מאמינה בהם (שזה אגב אתגר כמעט בלתי אפשרי – להצליח להתבונן מבחוץ ולהיות לגמרי בפנים).

סיימתי את התזה, עברתי לדוקטורט ובמקביל הקמתי את מרכז יהל ופגשתי זוגות, ונשים, ועוד זוגות ועוד נשים והסיפור חזר על עצמו שוב ושוב. סיפור על גוף שפוגש תרבות. תרבות שפוגשת גוף. נקודת מפגש קונפליקטואלית עבור האישה שנמצאת בתווך. בטורים הבאים אביא לכאן את נקודת המפגש הזו כפי שעלתה והתגלתה מתוך הראיונות – נדבר שוב על מקומו של הגוף לצד ועם התרבות מתוך ניסיון לחבר את התאוריה לשטח.

פורסם בגיליון 254 של מגזין 'נשים'

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!