ד"ר חנה השקס

הבורות וחוסר היכולת לתקשר בנושא המיניות פוגעת קשה הן באיכות החיים הזוגית והן בעולם הרגשי של כל אחד מבני הזוג. כמו הרבה דתיות צעירות, בתחילת נישואי מיעטתי מאד לדבר על זה. אבל כשחברותי ואנוכי עברנו את גיל ה 40 קרו שני דברים חדשים. הראשון היה שהתחלנו לדבר על זה. ומתוך כך גיליתי את הדבר השני: גיליתי, לתדהמתי, שחלק לא מבוטל מאיתנו פשוט ויתרו על זה.

זוגות צעירים רבים ממשיכים בפעילות מינית גם כאשר החוויה איננה חיובית: כי הם רוצים ילדים, כי אין להם שפה להבין את מה שקורה להם; כי קשה להם לעמוד מול כישלון, או חטא; כי הם מרגישים בוגדים; כי אין להם פנאי נפשי לטפל בעצמם מכל הסיבות הידועות, וכי והם עייפים, עייפים, עייפים…

אבל כשעברנו את ה 40 התחלנו להוציא את הראש מעל למים, ולנשום. מצד שני גם התחלנו לסלוח לעצמנו ולסרב להרגיש אשמים. הבנו שאם לא עכשיו אימתי, והתחלנו לשאול את עצמנו מה אנחנו באמת רוצים, או לא רוצים, ברגע זה בדיוק. ודווקא אז הסתבר לחלק מאיתנו שאנחנו לא באמת רוצים לקיים יחסי מין. לא ככה ולא עכשיו. אולי כי "לא מתאים לי לחשוף את גופי בפני בן זוג שמזמן לא שאל אותי מה אני באמת מרגישה, ושרוב הזמן אני כועסת עליו." או "לא מרגיש לי נכון ליזום שוב קרבה אינטימית עם אישה שבמקרה הטוב תשדר שהיא עושה לי טובה…" ואולי, – "אני כבר לא מוכנה להגיד כן, רק בגלל שזה יותר קל מלהגיד לא וגם להסביר למה אני מתכוונת כשאני אומרת לא." "אני רוצֶה בחזרה את הפרטיות שלי, זו שוויתרתי עליה בשמחה לכבוד הזוגיות, הילדים, המשפחה המורחבת. אבל עכשיו אני ילד גדול ואני רוצה בחזרה את המרחב האישי שלי."

ויותר מהכל: "אנחנו לא מוכנים יותר לחיות בשקר."

לא נפרק את המשפחה חס וחלילה אבל מין? פשוט הפסקנו. אנחנו מוצאים סיפוקים במקומות אחרים. חזרנו ללמוד דברים שמעניינים אותנו, להשקיע בתחביבים, להתפתח בכיוונים רוחניים ורגשיים שהזנחנו, לחזק קשרים עם ידידים נשכחים. בנינו בית לתפארת ושתלנו גינה, ואנחנו נהנים מהפירות. רק לא כל כך מהפרחים והדבורים.

אני רוצה להסביר לכם למה אסור לוותר על זה!

חיי אישות מושקעים וסדירים הם המוקד של הקיום הזוגי, ושל ההבנה העצמית העמוקה ביותר שלנו. הם בדיוק הדבר שמאפשר לנו לממש את האנושיות שלנו במובן המעמיק ביותר שלה, לאהוב, לתת ולקבל, ולחיות מתוך הכרה במתנה הייחודית שנתן לנו הקדוש ברוך הוא. נדמה לנו שאם אנו מתמקדים בחיי הרוח אנו מממשים את האנושיות שלנו. אך חשוב מאד להבין שלחיות במישור הרוחני ללא קשר לאני הגופני היא עוד נתיב של בריחה מהאני ולאו דווקא מימוש של אני נסתר שאנו מדמיינים לעצמנו. מספיק לחזור לסיפור גן העדן כדי להבין עד כמה החיבור הגופני בין האיש לאישה משמעותי בכל הרמות של קיומינו. סיפור בריאת האישה מהצלע מרמז על כך שבין בני זוג קיים פוטנציאל של קרבה ואינטימיות בלתי מוגבים. לאיש ולאישה מקור גופני קדום אחד, ולכן הנפרדות מבקשת התמזגות. סיפור החטא מראה עד כמה האינטליגנציה האנושית, הבחירה החופשית, החוש המוסרי, והעצמאות האישית כרוכים בקשר הבין אישי ובמערכת היצרית שלנו. סיפור העונש, הקללה, והגירוש מגן העדן, מלמדים אותנו עד כמה המיניות שלנו קשורה לתרבות האנושית, לדפוסי התנהגות, יחסי שליטה והיררכיות חברתיות. בשביל האישה הקללה היא שהחוויה המינית הרגעית לעולם תתקשר אל תוצאותיה ארוכות הטווח – אל הילדים, אל מוות מאיים, אל יחסים לא מאוזנים עם בן הזוג. אצל האיש המיניות לעולם נקשרת למאבק ושליטה – מאבק באדמה, מאבק כנגד הסופיות, מאבק על בנים שמתקיימים, מאבק על המעמד בעולם.

לצורך כך יש להתגבר על כמה מיתוסים רווחים לגבי המינים. האישה, כך אומרים, מגיעה להתעלות רגשית ורוחנית בנפרד מגופה, כי כישוריה הרוחניים מפצים על גופניותה הנחותה ביחס לגבר. אבל אם למדנו משהו ממחזורי החודשים והשנים של שנות הפריון שלנו, למדנו שגופנו הוא פרט מאד לא שולי בקיומנו, ומרכיב מרכזי במצבי הרוח שלנו, בכישורנו הרגשיים, ובתנועותינו הרוחניות. לא ייתכן שהרווחה הנפשית, השכלית, והרוחנית שלנו מנותקת מהמעגלים ההורמונאליים של הגוף הנשי.

תמונת הראי של המיתוס הזה אומרת שגברים הם יצורים גופניים, והממדים הרגשיים והאינטלקטואליים שלהם מנותקים מהמיניות שלהם. זה אולי עצוב, אבל אם גבר איבד את משיכתו הגופנית לאשתו, הדבר אבוד. אך הניסיון מלמד שגם אצל גברים ההפרדה בין הגוף לבין עולם הרגש היא מיתוס שהגיע הזמן להפריכו. דווקא המרכזיות של המיניות בחוויית ההתבגרות ויצירת הזהות של כל גבר מעידה על כך שהפיצול הזה בשקר יסודו. בניגוד למיתוס הרווח, גברים רבים מחפשים סיפוק מיני דווקא בתוך זוגיות ארוכת טווח ומעוניינים בחוויית מיניות משותפת ומרגשת עם בנות זוגם.

יש להוסיף ולומר שגם תופעות חולניות הקשורות למיניות מלמדות אותנו שאי אפשר לנתק בין האנושיות לבין המיניות. עצם תופעת הזנות והזעזוע הרגשי של קרבנות של ניצול מיני מעידים על הקשר בין המיניות לבין גורמים הבונים זוגיות – חיפוש אינטימיות, מתן אמון, שליטה, נתינת עצמי, מגע אנושי, ודימוי עצמי. מכאן אפשר להבין שבריאות ביחסי מין היא תנאי לעולם רגשי תקין ותקשורת מצמיחה. מי שמנתק את מיניותו משאר קיומו גורר את עצמו להתנהגות מינית פתולוגית. גם בתוך זוגיות ארוכת טווח יחסי מין שמנתקים את הגוף מהרגשות הופכים ליחסי ניצול, חיפצון, וצימצום האנושיות. מי שמבודד את מיניותו מעולמו הרגשי והרוחני, דן את עצמו לחיים של סבל סיזיפי חסר תוחלת. הוא מונע מעצמו דרך טבעית ובריאה לחידוש והעצמה של אנרגיות נפשיות חיוביות, צמיחה אישית ובינאישית.

למה אנו מוותרים על יחסי האישות? אני מאמינה שיש לכך שני סוגים של סיבות. הסוג הראשון כרוך בהשקעת אנרגיות נפשיות. אחרי שהתשוקה הראשונית גוועת, או, לחילופין, אחרי שהסיבות המעשיות לקיום יחסי מין נעלמות, – הרצון בבניית משפחה, ההתלהבות לקיום המצווה, – כשאלה בטלים הפעילות המינית דורשת מאיתנו השקעת אנרגיה. האנרגיה הנדרשת היא בעיקר נפשית, והיא קשורה להסטה מסוימת של התודעה לכיוון של פעילות. גם אם האהבה לא נעלמה, ואנו מחזיקים בזכרוננו חוויה חיובית מפעילות מינית, החיים שלנו לפעמים מותירים אותנו מותשים מכדי להשקיע את מה שנדרש לשינוי תודעתי. בסוף יום מורכב, רב-משימתי, אינטנסיבי, ומלא מתחים, הרבה יותר קל לעבור למצב פסיבי של הרפיית-מתח ושינה מאשר ליזום פעילות נוספת. ובמצב כזה, כמו בכל מצב של יצירת הרגל רגשי-גופני, פעילות גוררת פעילות, והימנעות גוררת הימנעות. כמו שאנו חווים נפילת אנרגיה דווקא ביום שבו לא עשינו הרבה, כך פסיביות גוררת פסיביות, ולהיפך: רמה מסוימת של פעילות מעודדת דווקא המשך פעילות. תופעה זו ידועה מתחום הפעילות ספורטיבית. פעילות ספורטיבית בתחילת היום, למשל, לא רק שהיא יוצרת אנרגיות להמשך הפעילות היומית, היא גם עשויה להניע אותנו לחזור על הפעילות הספורטיבית בעתיד. זהו סוג של התמכרות שבה פעילות פיזית מעוררת פעילות מוחית שדוחפת לחזרה על עצמה. כל פעילות מינית מוצלחת מרעננת את הזיכרון הגופני והרגשי החיובי מיחסי האישות, ומזמינה את הפעילות המינית הבאה. ולכן ההימנעות מפעילות מינית מכניסה אותנו למעגל של חוסר פעילות, וככל שעובר הזמן אנו מתקשים יותר ויותר קשה לצאת ממנו.

הסוג השני של סיבות להימנעות מיחסי אישות קשור, כמובן, למערכת היחסים הזוגית. מובן שכאשר שני אנשים כועסים זה על זה, נעלבים זה מזה, חווים תחושות מרירות, מתקשים לתקשר ביניהם, מרגישים שלא מתחשבים בהם, שחירותם נשללת מהם, שהם מנוצלים, או שהם חסרי חשיבות בעיני בני זוגם, הם לא יחפשו קרבה ואינטימיות. בני זוג המזניחים את היחסים ביניהם במשך זמן ארוך נכנסים באופן טבעי למעגל של חוסר פעילות מינית. מובן שהפעילות המינית כשלעצמה לא יכולה לפתור בעיות בזוגיות, אבל הימנעות ארוכת טווח מהפעילות המינית מצטרפת לסבך התסכולים המרכיבים את היחסים בין בני הזוג. בניסיון לשקם את מערכת היחסים בין בני הזוג, אי אפשר לנתק בין יחסי המין לשאר מרכיבי המתח בין השניים. הכניסה למעגל אי הפעילות, ו"שכחת" הרווחים הרגשיים והנפשיים של יחסי האישות עלולים לגרום לדחיית חידוש יחסי המין לתקופה שלאחר הבראת היחסים. אך בהתאם למה שהסברתי לעיל, מאד קשה לחדש ולהבריא את יחסי האהבה והרעות בין בני זוג כאשר לא מעורבים בהם יחסי אישות.

לא לחינם קשרתי בין הפעילות המינית לפעילות הספורטיבית. הזכרתי שפעילות גוררת פעילות, ולכן דרך אפשרית לשיקום היחסים האינטימיים יכולה לעבור בפעילות גופנית ספורטיבית משותפת. ריקוד, הליכה, ריצה, שחיה, ואפילו תחרות בריאה – הן דרכים מצוינות לטהר את האווירה בין כל שני אנשים ששכחו איך מדברים זה עם זה. הגברת הדופק והסיפוק שבסיום מוצלח של פעילות אינטנסיבית, וכן מגע פיזי במהלך פעילות ספורטיבית משותפת עשויים להזכיר לשני אנשים את המשיכה הפיזית ביניהם. וכך, באופן טבעי, ובעזרת תקשורת ושיתוף פעולה ברמה בסיסית ביותר, הם נכנסים לתודעת עוררות לפעילות שמבקשת לבוא על סיפוקה.

לסיכום, אל תוותרו על יחסי האישות בתוך הזוגיות שלכם. הדרך לשיקום חיי המין בתוך המשפחה צריכה לעבור בתובנה, שלמרות הגירוש מגן העדן, ולמרות להט החרב המתהפכת, רצוי וראוי שנחיה את חיינו כמסע של חיפוש הדרך חזרה לגן העדן.

 

לקורסים והשתלמויות במרכז יהל לחצו כאן!