מיכל פרינס

אחד המאבקים הבולטים של השנים האחרונות, שהשפיעו משמעותית על גופן של נשים דתיות, היה המאבק על האוטונומיה והבחירה במרחב ההלכתי. החל בכניסתן של יועצות ההלכה אל תוך המרחב שבין האישה שומרת הטהרה ובין הרב וכלה במאבק של נשים לטבול כדרכן ולפי בחירתן. על הדרך נפרץ מרחב שלם של שיח ודיבור על נושאים שבעבר נחשבו ככאלה ש'השתיקה יפה להם' וגם החשש ל'מדרון חלקלק', על פיו 'אם רק ניגע בנושא כזה או אחר נשים יפסיקו לשמור טהרה', נעלם ואיננו. אולי להיפך, אולי השינוי מאפשר ליותר נשים להישאר, לשמור, לעשות ולקיים.

הדרך הייתה ארוכה ולא ברורה מאליה וגם היום אנחנו עדיין לא יושבות על זרי הדפנה.

מה השתנה? למה עכשיו?

בעיני, הדיון הוא שוב בתרבות שפוגשת גוף. גוף שפוגש תרבות. אישה שומרת הלכה מקבלת על עצמה, עם נישואיה, סט שלם של הלכות הכרוכות בגופה, במחזור החודשי שלה ובגילוי המיניות שלה. הטבילה במקווה, הבדיקות והריחוק מבן הזוג הן באופן חד משמעי מצוות גופניות הדורשות ממנה להעמיד את עצמה מול קונה במובן הכי פיזי, הכי עירום והכי מתמסר שיש. נשים נמצאות במקום הזה כבר מאות שנים. נאבקות על הזכות לקיים את התורה ביראה ובאהבה. נענות לדרישה מהן לכרוך את האינטימיות בטהרה.

אולם, עם השנים וההתרחקות מהטבע. המצוות הללו הלכו והתרחקו מהגוף. המחזור הפך לפחות טבעי ומחובר, הטבילה בנהר נעלמה והקליקה הנשית העוטפת התפזרה. ההתמסדות, אמצעי המניעה ההורמונליים, הניתוק בין אימהות ובנות (בנושאים אלו) והשתרשות המבנה של המקווה כפי שאנחנו מכירות אותו היום הפכו את ההלכות לפרוצדורה מנותקת המבקשת מהאישה להיענות בלי להתחבר.

השינוי המהותי של השנים האחרונות קשור בדרישה לשלב בחזרה את הגוף בתוך ההתמסרות ההלכתית. כל המאבק, התנועה והשינוי, כולם קרו בגלל שנשים רצו להמשיך ולקיים אך לא יכלו לסבול יותר את הדיסוננס שבין הזהות ההלכתית שלהן לזו הגופנית. הן רצו גוף ורצו גם הלכה. רצו הלכה ורצו גוף. לא משנה הסדר. הן רצו סדר. רצו הרמוניה בין החלקים שבתוכן. אוהבות את הטבילה ורוצות בה אבל מסרבות להיאבק בגוף שמסרב לתנאים שהציבה לו התרבות. רוצות לדעת את פשרו של כתם זה או אחר אך ממאנות להתכווץ מול הרב, מעדיפות אישה יודעת הלכה שתאפשר לגופן להישאר רפוי ונינוח. כל אלו, גם אם לא נקראו כך, הן תנועות של הקשבה לגוף. של ביסוס אוטונומיה.

גם אם למביט מבחוץ הן נתפסות כתנועות של התרסה ושל אתגור גבולות ההלכה, מבפנים, הן לגמרי ביטויים של מחויבות וכמיהה לחיזוק הקשר ולעבודת ה'. עבודת ה' דרך הגוף.

השילוב היום בין הגוף להלכה פשוט יותר מתמיד (ושוב, הדרך עוד ארוכה). נפתחו הדלתות לשינוי, מערכות התמיכה נבנו ועכשיו על כל אישה לשאול את עצמה מה היא מרגישה. איך נוח לה לקיים את המצווה. לבחור את המקווה שבו היא מרגישה בנוח, לעשות סקר שוק על איכות עדי הבדיקה, לבחון את עצמה מי הסמכות ההלכתית שגורמת לה להרגיש נוח ומה היא הדרך האולטימטיבית עבורה לפנות אליה. לתת מקום לגוף. לעזוב את האוטומט, את הרכנת הראש והוויתור על מערכת החיישנים הכי חשובה שלנו.

מסיימת את הטור הזה בתפילה. בהשוואה לתפילה. בשאיפה שמצוות הטהרה יביאו לחיבור עם הגוף ולא לניתוק ממנו. בדיוק כמו בתפילה – שם כל רצוננו הוא למצוא את נקודת החיבור שבה הדעת, הגוף והנפש מתחברים אל מול הבורא.

 

פורסם בגליון 257 של מגזין 'נשים'