מיכל פרינס

הבוקר קיבלתי הודעה מאחת המדריכות של מרכז יהל, בזו הלשון:

"שאלה…התקשרה אלי כלה חודשיים אחרי החתונה. הם עדיין לא הצליחו למרות ניסיונות רבים. בדקתי אותה לפני כשבוע, חיצונית בלבד, כיוון שהיה דימום אחרי ניסיון (לקיום יחסים) והרב רצה לדעת אם הצליחו…. אתמול היא התקשרה ואמרה שהיא ממש נואשת לעזרה…"

את הפניה קיבלה בוגרת מרכז יהל שהיא אחות ובודקת טהרה. השאלה המפורטת צונזרה והותאמה לדפי העיתון והיא מובאת כאן ערב עונת החתונות לשנת תשע"ז. היא מובאת כאן בשביל להעיר את תשומת ליבן של הכלות החדשות אבל בעיקר כדי להעיר אותנו, הסביבה התומכת המלווה את הזוג הצעיר בצעדיו הראשונים בעולם כזוג נשוי.

שאלות מסוג זה הן שאלות נפוצות וטיפוסיות לשלבים הראשונים של הנישואין. לצערי, נפוצות מדי. מדור שלא שאל כלום כי לא הייתה לו כתובת, או מודעות, או שניהם ביחד, הפכנו את הדור הצעיר לדור ששואל הכול, ללא הבחנה, הרבה פעמים לא במקום הנכון. חוסר האונים של הזוג ש'לא מצליח' לקיים יחסי מין לצד הדרכה הלכתית אינטנסיבית ששולחת את הזוג לחפש מענה הלכתי בכל שאלה שמתעוררת בתחום מביאה את בני הזוג למסכת אינסופית של פניות לגורמים שונים בתוך זמן קצר מאוד אל תוך הנישואים. יום אחרי החתונה כבר טלפון לרב ששולח לבודקת טהרה ששולחת לרופאת נשים ששולחת לפיזיותרפיה לרצפת אגן והזוג עומד נבוך בתווך והאישה שרק אתמול 'גופה היה ברשותה' מוצאת את עצמה פעם אחר פעם מפרטת בפירוט רב איפה כואב לה וכמה היא מדממת אם בכלל, נכנסת ויוצאת מבדיקות וגינליות (לא תמיד הכרחיות) והלחץ מתגבר, בתוך הזוגיות ומבחוץ פנימה – לדעת מה מקור הדימום, לדעת כמה 'הצליח' או לא 'הצליח' להיכנס, מתי קיבלה מחזור והאם היא נוטלת גלולות.

האינטימיות כבר מזמן לא אינטימית והכל גלוי וידוע, לא רק בפני כיסא כבודך.

האישה שרק אתמול הייתה לה אוטונומיה מלאה על גופה נכנסת לתוך מבוך פתלתל וסבוך שבו לא תמיד היא יודעת מה היא רוצה, כמה היא רוצה ובמי היא נותנת אמון. בתוך לחץ ה'משימה', המשימה להצליח לקיים יחסי מין ולהיות זוג נשוי נורמלי, בתוך הלחץ 'לתת' לו את מה שהוא חיכה לו, וכן, גם בלחץ לגלות במה מדובר ולהגשים את מאווייה שלה כאישה,  בני הזוג נכנסים לסחרחורת אינסופית שכוללת ניסיונות חוזרים ונשנים, 'כישלונות', פניות לאנשי מקצוע שונים, אכזבה והמון דמעות. שעון העצר מתקתק וסיר הלחץ בתוך הדירה הקטנה והמתוקתקת עומד להתפוצץ.

אז רגע לפני בואו נעשה קצת סדר, זה נורמלי, הכול נורמלי, קיום יחסי מין ו'הצלחה' בהם הם דבר שלוקח את הזמן שלו ובואו נאמר שלחץ לא באמת מסייע בעניין, בלשון המעטה… דימום ואי דימום, וכיווץ וחוסר אפשרות להיכנס, הכול טוב. קחו נשימה, באמת הכול בסדר.

מרגישים שאיבדתם את זה? תעצרו את הסחרחרה המוטרפת. קבלו החלטה שבשבועיים הקרובים לא מתעסקים בנושא הזה בכלל, אבל בכלל. לא מרגישים רע, לא אכזבה, לא פחד מכישלון. נושמים חזרה את מערכת היחסים שלכם. נזכרים למה התחתנתם (וזה לא היה כ"כ מזמן). יחסי מין אינם רק ה'משימה להצליח', יחסי מין הם היכולת להיות באינטימיות, ליהנות מה'ביחד' שלכם כזוג נשוי, לגעת, ללטף, לצחוק (כבר שכחתם??), לנסות דברים קצת אחרים.

אחרי השבועיים האלה תחליטו ביחד אם פונים ולמי פונים. פנו לכתובת מוכרת, למישהו שאתם נותנים בו אמון. מדובר בגוף שלכם, החזירו אותו לרשותכם.

ואני פונה רגע לסביבה של הזוג הצעיר, מאוד חשוב לתת לזוג לגלות את דרכם, למצוא את הנתיב הפרטי והאינטימי שלהם ועם זאת, מצאו את הדרך העדינה להיות שם בשבילם, תגזרו עבורם את הטור הזה, תנו אותו בעדינות עם חצי חיוך שאומר שאנחנו פה לכל דבר ועניין, הם צריכים אתכם…