אנונימית

פורסם בשני חלקים בגיליונות אוגוסט 2017 במגזין נשים.

לאחרונה קיבלתי רישום מסע מאישה יקרה שכתבה את עצמה והחליטה לשתף אחרות. תודה לך.

שלושה חודשים לפני החתונה.

אני נכנסת לרופאת נשים כדי לקבל מרשם לגלולות. היא נחמדה ומסבירת פנים. לקראת סוף הביקור, כשהיא עדיין מקלידה את הנתונים, אני מעזה לשאול בביישנות: את יודעת, אני מוטרדת. מעולם לא הצלחתי להשתמש בטמפון. זה לא שאני לא מצליחה להכניס אותו פנימה, אלא אני בכלל לא מרגישה שיש לאן! אולי משהו אצלי לא בסדר? היא צוחקת בחביבות. היא אומרת לי – בואי תראי שיש לאן, ואני שוכבת על המיטה והיא לוקחת מין מקל אוזניים ארוך, אני קצת נרתעת ומתכווצת אבל לא באמת מרגישה משהו, והיא מכניסה ומכניסה – וואו! כמה מקום יש לי שם? כל האורך הזה היה בפנים? אני בהלם!

התחתנו. זוג צעיר, דתי, כמו כולם. היינו כל כך גאים בעצמנו כשגילינו שאנחנו ממש לא לחוצים, אלא מחכים לזמן הנכון שבו יהיה רגוע ונעים וכיף. ובכל זאת, הניסיון הראשון היה איום. אומרים שזה כואב, אבל לזה מתכוונים? לא האמנתי. הכאב היה קשה מנשוא. ניסינו שוב ביום אחר, ואז פעם שלישית ורביעית ועם כרית ומכל הכיוונים – אבל זה היה בלתי אפשרי. הרגשתי כמו בלון שמישהו מנפח אותו הרבה יותר מדי ועוד רגע הוא ייקרע. הכאבים היו חדים כמו סכין.

בנקודה הזו נזכרתי בעצב במושגים שנתקלתי בהם ברשת לפני החתונה – וסטיבוליטיס, וגיניסמוס. התחלתי לחשוש שגם אני סובלת מזה, למרות שלא הייתי בטוחה מה זה אומר. הלכתי לרופא נשים דרך הקופה, וכשהוא ניגש לבדוק אותי ורק נגע בפתח – קפצתי! כאב לי! הוא היה מופתע. הוא אמר לי – אבל עוד לא נכנסתי. ואני עדיין לא ידעתי להסביר ששם בדיוק הכי כואב לי, בפתח.

הרופא אישר את חששותיי ללא ספק, אך הצטער ואמר שהוא לא מבין בתחום.

יצאתי משם מיואשת. הרגשתי שהגוף שלי דפוק ומקולקל, והבנתי שאני לא יודעת מה לעשות כדי לתקן אותו. בלב כבד פתחתי את המחשב והתחלתי לנסות לאתר פתרונות בכוחות עצמי, בלי לדעת מהו באמת הדבר הנכון לעשות.

בנקודה זו התחילה מסכת ייסורים ארוכה ומתישה, שבה התגלגלנו יחד, בעלי ואני, בין מטפלים, רופאים, תרופות ומשחות. מי שהיה עובר בבת אחת על כל רשימת הניסיונות שעשינו, היה חושב שזה לגמרי בלתי הגיוני. אבל המוטיבציה הייתה חזקה, וניסיתי בכל כוחי לחזור להיות נורמלית. לגרום לנו להיות זוג נורמלי.

התחלנו במטפלת מינית שניסתה לנבור לי בעבר, לחפש עכבות, טראומות או תסביכים שיש לי עם מיניות או עם גוף. זה לא היה לי נכון. כשהבנתי שזה לא זה, עברנו לרופא שאתו תרגלנו עבודה עם מרחיבים. קניתי סט של מוטות סיליקון בעוביים שונים והייתי צריכה לתרגל כמה פעמים בשבוע הכנסה והוצאה, כדי להרחיב את פתח הנרתיק באופן הדרגתי. בהתחלה הייתי נלהבת וחדורת מוטיבציה, וגם התקדמתי יפה, אך עם הזמן זה נהיה כל כך מתיש. המרחיבים הגדולים תמיד כאבו לי, תוך כדי התרגול וגם אחריו, ועצם החדרת החפצים לנרתיק על בסיס קבוע הזיקו לי נפשית. ככל שעבר הזמן הרגשתי עוד יותר דפוקה ומקולקלת ממה שהרגשתי קודם.

המשכתי לנסות דברים אחרים. רופאים נתנו לי סוגים שונים של משחות, אך אף אחת לא עזרה. כל פעם אותו סיפור – קונים משהו חדש, מנסים להשתמש בו, הוא לא עוזר, עוצמת הייאוש גדלה עוד יותר.

הזמן עובר. אנחנו נשואים שנה ועדיין לא קיימנו יחסים מלאים אפילו פעם אחת. כמה דמעות אני שופכת, כמה נורא אני מרגישה עם עצמי, כמה נורא אני מרגישה בשביל בעלי.

בשלב מסוים מצאתי את עצמי אצל רופאה אחרת, מומחית בתחום וסטיבוליטיס, שלראשונה סיפרה לי מה זה בכלל. היא הסבירה שברקמת פתח הנרתיק שלי יש ריבוי קצוות תאי עצב, ולכן הרגישות שלי גבוהה במיוחד. באופן מוזר, המידע הזה דווקא הרגיע אותי, כי לפעמים כשראיתי את המבטים של הרופאים חששתי שאולי אני קצת משוגעת. היא הציעה לנסות פיזיותרפיה של רצפת האגן. וכמובן שניסיתי. וכמובן שזה לא הצליח. המטפלת בכלל לא הגיעה למצב שהיא יכולה לבדוק אותי, זה פשוט כאב מדי. היא הציעה לי לקנות אלקטרודה ואגינלית ולהשתמש בזרמי חשמל. מיד הלכתי לקנות, וכמובן שמיד התחלתי לעבוד.

יום אחד נשברתי. לא יכולתי יותר. עברו למעלה משנה וחצי מאז שהתחתנתי, ואני עדיין תקועה עם הדבר הזה, עדיין לא הייתה באמת התקדמות משמעותית. מה לא עברתי? דיבורים, משחות, מרחיבים, טיפולים, נשימות והרפיות, הרבה בכי, שנאה עצמית, תשישות נפשית. כולם מסביב כבר היו בטוחים שיש לנו בעיות פוריות, והייתי צריכה להתמודד עם מבטים מרחמים. והנה אני כאן, מחשמלת את הנרתיק שלי, מתעללת בו בפעם האלף כשלמען האמת אני כבר לא מאמינה שזה יעזור. קלטתי שאין לי כוח נפשי יותר! אני לא מסוגלת להמשיך עם זה! ובאותו הרגע ארזתי את כל הערכות, המשחות והמכשירים ודחפתי אותם עמוק במגירה נידחת. זהו. נסתדר עם המצב כמות שהוא.

מזל שאפשר להיכנס להריון גם בלי חדירה מלאה. בעודי הרה נאחזתי בתקווה שאחרי לידה, שבה הנרתיק יתרחב ויעבור שינוי גדול, יש סיכוי שהמצב ישתפר. קיבלתי את מבוקשי בדיוק בעוצמה בה קיוויתי לו – היו לי הרבה קרעים וזכיתי בסדרת תפרים מכובדת, ואכן התוצאה בסופו של דבר הייתה שבאמת היה פחות כואב.
אבל עדיין כאב לי.
כאב קצת אחרת – במיקום קצת שונה, בעוצמה שונה. אבל חדירה לא הייתה. לא עזרו כל חומרי הסיכה שיש בעולם.
הרגשתי מוכנה לנסות פיזיותרפיה של רצפת האגן. הייתי בעננים שמישהו בכלל יכול לטפל בי סוף סוף, ובאמת הייתה התקדמות, ולראשונה – הצלחנו לקיים יחסים מלאים. זה קרה באופן לא מרגש בכלל. הייתי צריכה להפעיל הרבה מאוד ריכוז כדי לשחרר כמו בתרגול, וכך הכאב הצליח להיות מספיק נסבל.

וזהו.
בפנים השלמתי עם זה שלנצח נחיה כך, ושזה המקסימום שנוכל לקבל.

הספקתי ללדת פעם נוספת, ועוד בעודי מניקה התחלתי להתעניין במניעת הריון ללא הורמונים, שליוו אותי מאז ומתמיד. הלכתי ללמוד את שיטת המודעות לפוריות. באתי עם חששות לא קטנים שאולי זה מתאים רק למתקדמות ממני, נשים שאין להן את הבאג שלי, נשים נורמליות עם מנגנון כאב שפוי יותר.

בסך הכול הגעתי כדי לא להשתמש יותר בגלולות, אך בסופו של דבר קיבלתי את המתנה הכי גדולה שאפשר לבקש. גיליתי עולם ומלואו, ובמיוחד גיליתי את עצמי. לא האמנתי ולא דמיינתי שבכל רגע נתון הגוף שלי מדבר אליי, שולח לי כל כך הרבה סימנים, והם מתחננים שאשים לב אליהם ואקשיב להם.

במשך כל כך הרבה שנים תקפתי – כן, תקפתי! – את הנרתיק שלי בכל אביזר ותכשיר אפשרי, חשבתי שאני מכירה בו כבר הכול, ולראשונה הקשבתי למה שיש לו לומר. לאט ובזהירות ובקצב שלי בלבד, גיששתי את דרכי ופגשתי לראשונה את צוואר הרחם. מצאתי אותו מדבר אליי – אני רך ומזמין. אני קשה וסגור. כל יום הוא מספר סיפור אחר. פעם ראשונה שיש לי את הכלים להאזין לו, ואף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת טוב יותר ממני.

מי היה מאמין שהיחס שלי לנרתיק ולפות יהפוך להיות חיובי, מכיל, אוהב. שאני אבדוק את ההפרשות שלי וזה ייתן לי שקט וביטחון. שהוסת תהיה משהו שמתקבל בשמחה ובציפייה. שאני אקבל את מי שאני ומה שאני מרגישה בהכלה שלמה, בהבנה, בנורמטיביות.
ההתעסקות הזאת שנראתה לי בהתחלה כל כך זרה ומנוכרת, הפכה להיות טריוויאלית ופשוטה.
סוף סוף האזור "ההוא", הזר, הפך להיות חלק ממני. הנרתיק כבר לא היה הדבר הזה שלא נותן לי להיות מה שאני רוצה, משהו חיצוני שנלחם בי ובגללו אני סובלת. באיחור של שנים, התיידדתי מחדש עם הגוף שלי, והחזרתי לעצמי את האמון בו.

הייתי מוכנה. קניתי דיאפרגמה.
ועל הפעם הראשונה…
לא כאב לי כלום.
לא הייתי צריכה להרפות, לא הייתי צריכה להתרכז.
ככה, טבעי.
לראשונה זה 8 שנים, אנחנו מקיימים יחסים כמו כולם.

עכשיו כשאין התנגדות ביני ובין הגוף, אני יכולה לפתוח באמת. אני יכולה להכניס מה שאני רוצה. אני לא מתנגדת בראש, לא בלב, ולא בנרתיק.

כל השנים האלה חיפשתי בחוץ.
אבל התשובה הסופית הייתה בפנים.