מיכל פרינס

פורסם בגיליון 243 של מגזין 'נשים'

במפגש הראשון שלי עם רופא נשים – כמה שבועות אחרי החתונה, בעידן שבו אנשים פשוטים כמוני אפילו לא דמיינו את קיומו של האינטרנט, ומקור המידע היחיד שלהם היה אנשים עם חלוקים לבנים – הוא אמר לי "תרפי". ככה, בלי קשר לכלום, בלי ששאלתי, בלי שהתעניינתי. "בזמן קיום יחסים פשוט תרפי", הוסיף. וזהו. ושלום ולהתראות.
עסקתי פה בעבר במשמעות של הרפיה במקום כיווץ ביחסי אישות. דיברתי על כך שהגוף מתכווץ באופן טבעי לקראת הסיפוק המיני ומרפה לקראת סיפוקו של הגבר, אבל מחקר שנתקלתי בו השבוע הבהיר לי שוב את הפער התרבותי שבין גברים לנשים.

לפי המחקר, כשמבקשים מגברים לדרג את שביעות הרצון שלהם מיחסי מין, הם עושים זאת במושגים של "נהניתי" ו"לא נהניתי". כשמבקשים מנשים לעשות זאת, רבות מהן מדרגות את שביעות רצונן דרך מושגים של "כאב לי" ו"לא כאב לי".

אם ההנחיה של הרופא היא להרפות (כדי שלא יכאב) וההנחיה של מדריכת הכלות היא לקנות ג'ל (כדי שלא יהיה יבש ולא ישרוף), ונשים מופנות לטיפול בכאב ביחסי אישות בלי לברר מה קורה במרחב המיני בנפרד מחוויית הכאב – לא פלא שאלו הן תוצאות המחקר. אם החברה מגדירה לאישה שהחוויה שלה אמורה לא לכאוב (שזו, אגב, התקדמות היסטורית מאוד חיובית) והפעולות שהיא נוקטת עוסקות תמיד בנושאים הקשורים בכאב, ברור מאליו שגם הנשים יהיו שם. הן ימשיכו לעסוק בכאב ובאפשרויות שעומדות בפניהן לתקן את גופן כך שיוכל לאפשר את קיום היחסים במלואם.
השאלה שלי היא איך לוקחים את החברה צעד קדימה בנושא הזה. איך הופכים את עניין ההנאה והעונג הנשי לנושא חשוב שיש לעסוק בו. אני לא מתכוונת דווקא לכנסים פומביים למיניהם, אלא יותר לקשר של אחת על אחת, מטפלת-מטופלת. האינסטינקט, כמובן, אומר לעצור פה, כי מה פתאום לדבר על זה, מה פתאום לעסוק בזה. הרי זה דבר פרטי בין בני זוג, משהו טבעי שאמור לקרות מעצמו – אבל המציאות מוכיחה אחרת. היא עגומה הרבה יותר מכפי שחושבים.
הידע החשוב הזה על אודות ההנאה והעונג חייב להגיע לנשים מאנשי רפואה וסיעוד מקצועיים. לצד מידע על המבנה האנטומי, ההורמונלי והאפשרויות לטיפול בכאב, אני רוצה שיהיה להן ידע בסיסי על האפשרויות הפיזיולוגיות להנאה.

בהמשך הייתי רוצה שלצד שאלות על אלימות במשפחה וכאב ביחסי אישות – שאלות שנמצאות בפרוטוקולים של אנשי החלוק הלבן – תישאל גם שאלה פשוטה: "טוב לך?". הכי בקטנה, הכי לא חודרני, הכי מאפשר לנשים ללכת הביתה עם השאלה הזאת כשהיא מהדהדת בראשיהן. "האם טוב לי?". זה שלא כואב לי, האם משמעו שטוב לי? לא בהכרח.

אני רוצה שינוי תרבותי שמנכיח את היכולת של נשים ליהנות, את ההכרח של ההנאה שלה במרחב הזוגי. מספיקה מילה אחת קטנה שנאמרת במקום הנכון ובטון הנכון כדי שהשינוי הזה יקרה. תראו, למשל, כמה זמן אני זוכרת את המילה האחת והיחידה הזאת – "תרפי" – שנאמרה בחדרו של רופא נשים שבאמת-באמת רק רצה לעזור.