אנונימית

 

אני כותבת עכשיו ומשתפת בנושאים הפרטיים ביותר של חיינו וביתנו.
לא קל לשתף. אבל אם יש בכך יכולת ואפשרות להועיל לנשים נוספות, לזוגות, לבתים- זה שווה לי הכל..

הגעתי למרכז יהל, לאחר 7 שנות נישואים. בהם זכינו לכמה ילדים מקסימים, ב"ה.
7 שנים משמעותיות, משמחות, מרגשות, מפתיעות, ויחד עם זה- מורכבות, מאתגרות ולעיתים גם קשות. קשיים נסתרים וכמוסים, שנשארים בין בני הזוג, בחדר אחד של הבית.
ארד קצת לפרטים ואומר שמתחילת הנישואים, היה לנו קושי ביחסי האישות.
אני כמעט תמיד חוויתי כאב, שהוביל לתחושה משותפת של "חוסר הצלחה".
ניסינו וניסינו, וכמעט תמיד הגענו לאותו מקום, לאותה תחושה.
מיותר לציין שעם הזמן, התסכול צובר שכבות…
ונוספים לתסכול עוד תחושות של אשמה, מצפון, חוסר הצלחה, והרבה מרחק בינינו..

הבעיה המרכזית בעניין, היא שקשה מאוד למצוא פתרון לבעיה בתחום כל כך צנוע, כל כך כמוס..
קשה לאתר אפילו למי צריך לפנות..
אז אזרתי אומץ וקבעתי תור לרופאת נשים ידועה במטרה להתייעץ ולשאול.
היא טענה שיכול להיות שאכן יש לי בעיה, ושלחה אותי לפיזיותרפיה נרתיקית.
לא אפרט כאן מה ואיך זה מתנהל, רק אומר שהשקעתי לאורך חצי שנה, במסירת הפרטיות שלי לאשת מקצוע והמזכירה שלה, גם כשזה לא נעים. כל זה במטרה לעזור לבית שלנו, לביחד שלנו, לעתיד שלנו.
אחרי חצי שנה, התוצאות שם, במכון הפיזיותרפיה, היו כבר ממש טובות, אבל מה לעשות שבבית- זה עדיין לא כ"כ הלך.
חשוב לי לציין- היו הצלחות מדי פעם, לא תמיד חווינו תסכול, אבל מבחינתי, זה תמיד עמד בראש, זו תמיד אופציה שיכולה להיות לא נעימה..

לא רוצה להלאות כאן בפרטים, אבל הדרך עוד היתה ארוכה מאוד. היא כללה טיפול רגשי-אלטרנטיבי (שהיה מקפצה של ממש..), עוד התייעצויות עם רבניות למיניהן, לימוד מעמיק בנושא מבחינה הלכתית (לימוד ספר "אוהל רחל") ועוד.
ואני עם הזמן, יותר ויותר נסגרת, פחות ופחות מעוניינת להיות יחד, מתרחקת מהזדמנויות, מוצאת תירוצים- ומלקה את עצמי..
כל הזמן מרגישה לא בסדר, מרגישה שאני פוגעת בבעלי, פוגעת בזוגיות שלנו.
וחסרת אונים..
לא יודעת כבר מה לעשות..
כל כך הרבה בכי. כל כך הרבה תפילות.
למה אני עושה לו את זה?? למה אני לא מוכנה להיפתח אליו?? למה הגוף שלי ננעל כל פעם לקראתו??
כל כך הרבה פעמים עברו מחשבות בראשי על מה מחכה לי בבית דין של מעלה, לאחר 120 שנה..
וכמה שנים במשך הימים הנוראים זו היתה תפילתי הכמעט יחידה..
שרק יציל את הבית שלנו.. שרק ירים אותנו..

התקדמנו.
עברנו המון בזוגיות. ב"ה כל הזמן בעבודה.
יש הרבה עליות. ואז ירידות.
גם שם, בחדרי חדרים.
אבל כל הזמן עומד בראש קושי, יותר מדי פעמים שנזקקתי למידת הגבורה.
והרי לא כך זה צריך להיות! הרי כל כך הרבה פעמים שמעתי הסברים על "מצוות עונה", שזו מצווה של הבעל כלפי האישה, ומרגישה שזה כל כך הפוך!
כמה הסבירו לי בהדרכת כלות שלא מסרבים לבעל, וכמה למדתי שגם כשלא מתחשק לי צריך לעשות עבודה פנימית כדי לרצות את זה בכל זאת.. וכמה הוספתי מעצמי על כל אלה, והרגשתי כל כך רע על כך שבעלי מרגיש שאני דוחה אותו.. מה יותר פוגע מזה?..

ושוב תפילות.
ובכי.
של שנינו.

ואז, אין לי מושג איך, קפץ לי לעיניים האתר של מרכז יהל.
כבר שמעתי עליו לפני כמה זמן, ושמתי לי אותו בראש, שאולי פעם אוכל להיעזר בהם..
אז לקחתי את עצמי בידיים ופניתי.
שמחתי שיש מקום מוגדר שבו אוכל להגיד את כל אשר יושב על ליבי, את כל הקושי, את כל הבעיות במקום הכמוס של החיים- שאמור להיות טעם החיים, התמצית של הכל.
באתי וסיפרתי, בעיקר את התחושות והתסכול.
פגשתי אישה חכמה ונעימה, שהקשיבה להכל, כולל הדקויות והמילים בין השורות, וקודם כל- הבינה אותי מאוד..
שפכה עלי קצת אור, כשאמרה לי שאני אחת מיני רבות, שאין לי בעיה מיוחדת, ושיש לזה פתרון.
היא נתנה לי ראיה רחבה מאוד, והסבר מעמיק על מה שקורה לי, ולעוד נשים רבות (בעיקר בציבור שלנו, אבל בהחלט לא רק..) ונתנה לי הוראות לדרך הבראה.
לא טיפ נקודתי, לא עצה קטנה, אלא הסתכלות והבנה חדשה וחשובה.
לא אומר שיצאתי עם תחושת ניצחון ביד, הייתי מהורהרת. גדלתי על משהו אחר, וצריך פתאום לשנות מחשבה, לפתוח את הראיה לנקודה מעמיקה וקצת שונה.
אחרי פחות משבועיים, עם ההסתכלות וההמלצות החדשות- שנינו הרגשנו שינוי משמעותי.
לא שם, בחדרי החדרים, אלא שינוי משמעותי בכל החיים שלנו יחד, בכל התקשורת שלנו, בחיבור היום-יומי שלנו.
פתאום נפלו לי הרבה אסימונים. פתאום הבנתי שתקופה כל כך ארוכה אני מתרחקת מבעלי ונמנעת מגילויי חיבה (הכי פשוטים שיש), רק בגלל שנמצא אצלי בתת מודע חשש שהקרבה הזו- תביא אותנו לחדר, להיות יחד! פשוט אימצתי לעצמי אמצעי הגנה מעוותים בלי לשים לב. "הגנה" של יצירת מרחק זוגי, כדי שלא יעלה הרצון, כדי שלא יהיה חשש שנגיע לשם בלי שאני רוצה באמת..
ועכשיו, לאחר העצות ושינוי המבט שהעניקה לי אותה אישה ממרכז יהל, פתאום אני שמחה להתקרב, פתאום כיף כל כף להיות יחד (גם בלי להגיע לחדר(.
הרבה יותר חיוכים, הרבה יותר מילים טובות, יותר עידוד, יותר קרבה, יותר כיף..

אני לא מתיימרת להיות בסוף התהליך. ברור לי שיש לנו עוד דרך לעבור.
אבל כבר עכשיו הכל אחרת.
ויש אור בקצה המנהרה.
והמנהרה פתאום לא ארוכה כל כך.
וכבר לא מאיימת.
ואנחנו כבר רואים ישועה..

מודה מאוד על מה שכבר בידינו.
ומודה על מה שעוד יתקדם בהמשך.
אין לי ספק.

בעזרת ה.
בעזרתנו.
ובעזרת מרכז יהל.