אנונימית

באתי לקבוצה כי הרגשתי שבוער לי.

במשך שנים כבחורה דתייה, מיניות לא הייתה חלק מהשיח והעולם שלי. באופן מאד ברור בתודעה שלי היא הייתה שייכת לשני צדי המתרס – או לעולם הדת "הנשוי", עם סט של הלכות וחוקים ומקווה וקדושה וצניעות והרבה קסם, או לעולם חילוני שהמיניות בו היא לפעמים פרובוקטיבית, והיא שם ונוכחת מגיל צעיר.
אבל בכל מקרה, לא שייכת לי.

בהרבה מובנים להיות רווקה מרגיש כמו להישכח מאחור. אבל באמת שאני לא חיה את חיי מתוך החיסרון הזה, החיים שלי מלאים ואני לא מסתובבת בעולם כ"רווקה". ועדיין בשנתיים האחרונות אני מרגישה את החוויה החזקה והחסרה של הגוף שלי. מבינה כמה זה עצוב ולא טבעי שהגוף הזה לא מחובק, שהוא לא זוכה למגע רך של אהבה. ולא רק זה – אלא שלא לגיטימי לדבר על הצורך הזה. על הכאב הזה. מגרד לי בלב, וגם הגוף מתחיל להרגיש את זה.

הבדידות מגרדת, הלב שלי בוער.

כשראיתי את המודעה על הקבוצה מיד התקשרתי להירשם, הפרטים בכלל לא עניינו אותי, פשוט נרשמתי. כי הרגשתי שסוף סוף מישהי מבינה את זה, עוד נשים מרגישות את זה. לא ידעתי בדיוק למה אני נכנסת אבל הרגשתי שזו סביבה שאני רוצה להיות בה. סביבה נשית, מכילה, בטוחה, שמאפשרת לדבר על הכל , לתת מקום להכל.

לתת מקום לכעס, לאהבה, לאכזבות, לציפייה, לכמיהה. לדבר על הכאב שהצטבר בגוף, על הבדידות, על הרצון לדעת איך להתקרב ואיך לייצר אינטימיות, בלי מגע ועם מגע. לדבר על הלבטים האם ואיך יש מקום למגע בקשר זוגי, עם ולמרות ועל אף ה'דוסיות', כי הטבע והגוף  צועקים שצריך אחרת. וגם להכיל אחת את השנייה בלי שיפוטיות.

המחיצות נפלו מהר, כי יש משהו בכוח נשי שמאפשר את זה. אמנם הייתה מבוכה, ראשונית בעיקר, כי שנוגעים במיניות זה תמיד קצת מביך, אבל ככל שמתרגלים לשיח הזה, הכנה, הישיר, מהלב, זה מתחיל להרגיש יותר טבעי. גם התנפצו לי כמה מיתוסים בדרך, ולמדתי על המורכבות והקשיים שעשויים להתעורר במרחב המיני הזוגי בהמשך. לדעת כדי לא להיבהל אחר כך. לנרמל את הקושי. ואולי גם לנסות להימנע ממנו.

היום אני שמחה ומודה על הזכות להיות במקום הזה עכשיו, בקבוצה הזו, עוד לפני שהתחתנתי, להתרגל לדיבור אינטימי, לא לפחד מעיסוק במיניות, להבין יותר לעומק שמיניות זה לא רק יחסי  מין, והיא בהחלט רלוונטית לי ולכל אחת באשר היא. גם אם היא דוסית. גם אם היא ללא בן זוג. הבנתי שלהכיר במיניות שלי זה חלק מהיותי אישה. שכדי ללמוד על הגוף שלי אני לא צריכה לחכות לחתונה, אלא חייבת את זה לעצמי כבר עכשיו.