מיכל פרינס

אני רוצה להתחיל את הטור הזה קצת אחרת.
נתחיל אותו בתרגיל קטן שלא דורש כמעט שום דבר.
בואי ננסה,
תמשיכי את הקריאה הנינוחה באתר, אבל תוך כדי אני מבקשת ממך להרפות את הבטן.
לשחרר אותה. להניח לה לנזול בלי לאסוף אותה מיד. את יכולה להישאר ככה חצי דקה? דקה?
איך את מרגישה? תהיי רגע עם התחושות.
תבדקי על איזה מערכות נוספות האפשרות לזליגה של הבטן משפיעה. תאספי את המחשבות שלך. מעניין לאן התנועה הזו לוקחת אותך.

עשיתי את התרגיל הזה לעצמי יום אחד ברכב ופתאום זה היכה בי. כמה אנחנו מוחזקות. לא מתוחזקות, מוחזקות. אני מדברת עכשיו על ההחזקה המתמדת של הגוף עבור העולם. על הקושי בהרפיה – במובן הכי פיזי של המילה. ביכולת שלנו ללמוד לכווץ בלי ללמוד לעשות את הצד השני של התנועה – להרפות ולשחרר.

זה לא טור על לשחרר את הכלים והכביסה, על לעשות סדרי עדיפויות או על לפרגן שנ"צ באמצע השבוע. זה טור על הפיזיות של ההחזקה. על הבטן המוכנסת פנימה, על הגב הנוקשה והכתפיים המכווצות. זה טור על גוף שצריך להיות בהחזקה כדי לעמוד ביעדים – להיות מסוגל להחזיק היריון, להחזיק תינוק, להחזיק משפחה, להחזיק קריירה, הורים ובית. גוף שצריך להחזיק מסרים אודות רזון ומיניות ולהחזיק את עצמו כבית של אישה הנחשבת 'ראויה'. אנחנו מחזיקות את עצמנו מבוקר עד לילה, עם החליפה לעבודה ועם הפיג'מה בבית. מחזיקות כי אחרת משהו ינזל.

ההחזקה הזו חשובה, היא שומרת על בריאות, על השרירים בעבודה, מונעת בריחת שתן ופגיעה במערכות הגב עקב מעמסות חריגים. אנחנו מתרגלות החזקה בשיעורי ריקוד בכיתה א', כשהמורה אומרת תשבי ישר או כשאימא אומרת 'תכניסי את הבטן'. חיזוק לכך אנחנו מקבלים בשיעורי פילאטיס ובכל מדידה של בגדים, בכל חנות, בכל גיל ובכל מידה – כשתכניסי, תכווצי, תלבשי מחטב ובאופן כללי פחות תנשמי תעלה עלייך השמלה המהממת ההיא מחלון הראוה. אנחנו מכווצות ומחזיקות, מחזיקות ומכווצות – ברכב, במטבח, בעבודה ובגן השעשועים.

מחזיקות ומשלמות מחיר. מחיר של חוסר הכרות עם הצד השני של השריר – כמו שהוא יודע ומוכרח להתכווץ כך הוא גם צריך ללמוד להשתחרר. לאחרונה סיפרה לי חברה שהיא פותחת שיעורי ריקודי בטן לילדות. האימהות מאוד התלהבו אבל היא הסבירה להן, בעוד היא מצננת את התלהבותן, שידעו שזה לא יהיה פשוט להן. ריקודי הבטן עושים את התנועה ההפוכה לזו המוכרת מעולם הריקוד הקלאסי. במקום זקוף ואסוף הגוף מתבקש להרפות ולאפשר תנועה מהאגן, מהבטן. לפתוח חסמים, לאפשר תנועה פנימית ורפיון של אזורים בגוף שלפני שנים אסרו עלינו להתיר.

הפעם אני לא מדברת בהכרח על ההקשר הישיר למרחב האינטימי. אני מדברת על שחרור בהקשרים הרבה יותר ראשוניים, רחוקים מההקשר של בינו לבינה והמעשה המיני. אני מדברת על האפשרות שלנו כנשים להסתובב בגוף 'מרושל' ובלתי מוחזק בעולם.

על האפשרות להרפות את הבטן, את הכתפיים, את קצות האצבעות של הרגליים. על האפשרות שלנו לבחור בין שתי התנועות של השריר, פעם לכווץ ובפעם להרפות. לדעת את התנועה. להרגיש את הזכאות עליה. זה נכון למרחב המיני אבל נכון עוד יותר לחיים עצמם – לדעת 'להיות' בהיכון ולדעת להיות במנוחה.
עכשיו תחזרו רגע לתרגיל שלנו. תנו לבטן שוב לזלוג. להיות. תכירו אותה גם קצת אחרת מההופעה האסופה והמוחזקת שלה.

פורסם בגיליון 253 של מגזין 'נשים'