מיכל פרינס

פורסם בגיליון 226 של מגזין 'נשים'

הוזמנתי לאירוע אי שם במרכז הארץ. בעודי מפלסת את דרכי אל כיסאי ניגש אלי בחור לא מוכר ואומר לי שהוא רוצה להתלונן. לא ידעתי אם הוא רציני או צוחק אז הזמנתי אותו: "בוא נתיישב רגע, נניח צלחות, תספר לי מי אתה ותגיד לי על מה בדיוק אתה רוצה להתלונן."

מסתבר שרק מספר ימים קודם העברתי שיחה בשכונתו. שיחה כזו של אחר צהריים של שבת לנשים בלבד, על הא ודא הקשורים בעבודתי. 'לטענתו' (וכבר הכול הפך להיות בחיוך) הוא שלח את אשתו ללמוד כמה טכניקות בענייני המיטה וכשהיא חזרה היא אמרה שמיכל לימדה בשיעור שמותר להגיד 'לא'. מתוך שעה וקצת שישבנו יחד בשבת זה המסר המרכזי שהיא חזרה אתו הביתה למרות שבשיחה עצמה הוקדש לנושא זה פרק זמן קצר ביותר.

בחיוך ובחצי הלצה יישרנו את ההדורים. אמרתי לו שאני לא חוזרת בי ובפעם הבאה שיגיש את התלונה בשלושה העתקים. העניין הוא שגם אחרי שנפרדנו לשלום ועוד ימים אחר כך הסיפור המשיך להדהד בי. ההתיישבות האוטומטית של הגבר אל מול אשתו (גם אם מדובר בהלצה בלבד) כ"שלחתי אותה ללמוד", האכזבה מכך שחזרה "ללא כלום" ויותר מהכול ה'תלונה' על כך שהיא חזרה ואמרה שיש מקום לומר "לא" ומצידה, המחשבה על כך שמתוך שעה וקצת זו הנקודה ש'הדליקה' אותה ועם זה היא חזרה הביתה.

שלא יובן אחרת, הסיפור הנ"ל מייצג הלך רוח שאני מזהה בהרבה סיפורים אחרים של זוגות שמגיעים עם שאלות. הסיפור אינו ייחודי לזוג כזה או לאווירה שכונתית מסוימת. זהו הלך רוח שאינו תלוי דתיות או שמרנות. הוא לא קשור לאיכות הזוגיות או לחינוך שקיבלנו בבית. הוא קשור בתפקידים מסורתיים שניתנו לגברים ונשים מקדמת דנא. תפקידים שמועברים מדור לדור ומחוזקים בהשקפות עולם דתיות, בתרבות הפופולרית ובמחקר. תפקידים שבאו במקביל לתפקידים מסורתיים אחרים של גברים ונשים. תפקידים שמשמרים את הגבר בעמדת הגבר-גבר שרוצה מין, ששואף לשם שנמצא שם ואת האישה בתפקידה כאחראית על האהבה והרגש. בכל בדיחות המילואים או בדיחות על כאב הראש של נשים (על כך שזוהי דרכן 'להתחמק' מקיום יחסי מין אם במקרה מישהי לא מכירה) תמיד הגבר נמצא בעמדת הרוצה ואילו האישה נמצאת בעמדת ה'נותנת' ה'מאפשרת' ה'מסכימה'.

העניין הוא שהעולם שלנו השתנה ותפקידי הגבר ותפקידי האישה גם הם השתנו והתגמשו. כבר מזמן שהגבר לא רק בעבודה והאישה היא לא רק בבית. כבר זמן מה שיש לנשים מקום לבחור, לרצות, להביע את עצמן. לאחרונה גם מתפרק מושג ה'גבר' והוא הופך להיות מורכב יותר ומלא באפשרויות להבעת הגבריות שלו. בהרגשה שלי, המעוז האחרון שנשאר הוא בחדר המיטות. אותו מקום שאם לא נדבר עליו בינינו כזוג ובינינו כחברה אנחנו נמשיך לשמר בו תפיסות שאינן מקדמות לא את הגבר, לא את האישה ולא את שניהם ביחד כזוג. נמשיך להחזיק בתפיסות מוטעות על המיניות שלנו כנשים ועל המיניות שלהם הגברים. האפשרות לומר 'לא' מסמנת את האפשרות לבחירה. אישה שלא יכולה לומר 'לא' גם לא יכולה לומר 'כן', היא תמשיך להסכים אבל לאו דווקא 'לרצות' – וההבדל הוא גדול. במרחב המיני שנבנה בין בני הזוג על הגבר להתפשט מתפיסותיו אודות עצמו ואודות בת הזוג שלו ובאותה נשימה האישה צריכה לעשות זאת גם. כי זו המהות של החיבור הייחודי הזה בין הסדינים – האפשרות להתפשט… ולא רק מבגדים.