ד"ר מיכל פרינס

יש שאלות שאני מקבלת שגורמות לי לכעוס. לכעוס על העולם שממאן להשתנות. לכעוס על העולם שממאן לראות איש ואישה שכרתו ברית עולם. עולם שממאן לראות אותם כשני אנשים שמספרים סיפור אישי ונפרד משלהם.

השאלה הפעם הגיעה ממדריכת כלות נהדרת. כלה שהיא הדריכה התחתנה לפני שבוע והם לא 'מצליחים'. שוב פעם המושג הנוראי הזה. המשימה הזו 'להצליח'. הכלה קיבלה הדרכה להתמקד במה שנעים והחתן קיבל הדרכה לחתור אל המטרה. הם מנסים שוב ושוב וזה לא הולך. והכאב. אוי הכאב.

התסריט ידוע מראש.

הוא כתוב באותיות קידוש לבנה עוד לפני שהסיפור הזוגי התחיל להיכתב.

זה לא החתן וזו לא הכלה, אני מסבירה למדריכת הכלות הדאוגה. זה הסיפור שסיפרו להם. זה הסיפור שסיפרו לו. שהוא גדל עליו. שמחכה לו משהו שם מאחורי הפרחים והשמלה הלבנה, הכתובה והאהבה. משהו ששווה להמתין לו. להתאפק לו. והוא התאפק, וחיכה, ואהב, וגדל להיות עלם חמודות רגיש וסבלן. הוא גם גדל על עולם של מצוות, ומחויבות ודיוק בפרטים הקטנים. על מדידה של כמה ועד לאן צריך ללכת. על אלפיים אמה ו'כזית' וטפח שמגלה טפחיים. הוא גדל על שפה שאומרת אסור ומותר וחיוב ומצד הדין. שפה שמדברת אהבה אבל גם מודדת ואומדת אותה.

זה גם הסיפור שלה שכבר גדלה אל תוך עולם של שיח וקשב. קשב לעצמה. קשב לגוף שלה. עולם שמשוחח וכותב ומאפשר לה להיות אישה. להיות מי שהיא. עולם שלימד אותה לאהוב ולהיות אהובה. עולם שכיוון ותמך בסיפור הזוגי העתידי. סיפר לה שיש לה תפקיד וחובה וזכות ומתנה. עולם שלימד אותה להיות זכאית על גופה. אבל ביחד עם השינוי, עולם שעדיין נושא על גבו דורי דורות של מסרים חברתיים אודות מיניות האישה, שנים של דיכוי, שנים של צריבה תחת העור של מקומה של האישה כנושאת עולו של החשק הגברי. מציאות שנמצאת קצת פה והרבה שם. חיים של הקשבה לעצמה ביחד עם ייסורי מצפון מייסרים על בן הזוג המתוסכל, על עצמה כמתסכלת.

זה לא יחסי אישות אם יש כאן כוח, הסברתי למדריכת הכלות שנמצאת עכשיו לצידה של הכלה שמנסה לתת מילים לתחושותיה. זה לא יחסי אישות אם אין כאן רצון. זה לא יחסי אישות אם מה שנוכח בחדר הוא סיפור תרבותי ומי שלא נמצא בחדר אלו החתן והכלה הצעירים שלא מצליחים לשמוע את עצמם בתוך בליל הקולות שמציף אותם. זה לא יחסי אישות אם מישהו 'חייב' לעשות משהו. יחסי אישות מתרחשים כשיש זוג, כשיש הקשבה, כשיש דיבור, כשיש נוכחות.

הסיפור צריך להשתנות. אני לא יודעת איך. הרגעים האלו של תחילת הדרך הם קריטיים. אי אפשר להחליק אותם. אי אפשר לתת לזמן לעשות את שלו. אי אפשר שיהיה עוד זוג אחד בעולם שיחווה את תחושות הכאב, העלבון והכישלון שהכלה הזו מביאה אל מדריכת הכלות שלה, רק שבוע לאחר נישואיה. אנחנו, שמאמינים כל כך בזוגיות, בנישואין כיסוד משמעותי בעולם לא יכולים לעמוד מנגד ולתת לסיפור הזה להמשיך להיות מסופר.

לצד הידע והתכל'ס שהדרכת הכלות מתבקשת לתת, לצד הלימוד ההלכתי החשוב והתמיכה הרגשית הנדרשת, צריכה להבנות קומה משמעותית שעוסקת בבחירה, באוטונומיה, בחיזוק הקשר של האישה לגופה, של האיש לגופו. לדעת שאין סתירה בין הקשבה וזמן וסבלנות להוראות ההלכתיות הנוגעות בליל הכלולות. לדעת ש'ואהבת לרעך כמוך', שלא לומר רעייתך, קודמים לכל פסיק קטן שהולך להירשם בספר הזיכרונות הזוגי.

 

פורסם במגזין 'נשים', גליון 268