אנונימית

לכתוב את זה זה פרדוקס.
כמו לנסות לכתוב תנועה או כוח. תהליכים שמתרחשים במימד אחר. חמש פגישות שהן תהליך, במבט לאחור אני יודעת לתת לו שם- הגוף עצמו התיר רישומים קשים. לפגישה הראשונה במרכז יהל הגעתי לבד. פחדתי להעמיס יתר על המידה. לא רציתי שבן הזוג שלי יאלץ לשבת לידי ולשמוע כמה חיי אישות מיותרים לי ורחוקים ממני. למדריכה סיפרתי. כמעט מתענגת על האפשרות לומר בקול רם- אין לי צורך בזה, לא מבינה את מקומה של הפעילות הזו בחיינו, בחיי. יצאתי מהמרכז בתחושת הקלה גדולה. כשתהיתי עליה ביני וביני הבנתי שבאתי בתחושת חריגות גדולה ומתוך ציפייה שהדברים יאמרו לי כך או אחרת. "יקרה, הסיפור שלך מורכב מדי. יש לי רשימה של מטפלים, בואי תבחרי לך אחד, או אחת". המשפט הזה לא נאמר. גם לא עמד שם באוויר. היה שקט, הייתה נינוחות. היינו אני ועוד אישה שכנראה יודעת דבר או שניים על מין ומיניות ובניגוד לציפיות שלי לא שולחת אותי הלאה, לחפש מרפא במקום אחר.
לפגישה הבאה באנו יחד. הרגשתי שהגרוע ביותר כבר מאחרי. אמרתי מאיפה אני באה וזה עבר בשקט, מכאן הקרקע כבר יותר יציבה. הטלטלה הבאה הגיעה די מהר בדמות גרף שעליו הוזמנתי למקם את עצמי- איפה אני מבחינת החשק המיני. המממ… האינסטינקט לשמור על עצמי ביקש להתמקם בנקודת האפס אבל האמת המרה בתוכי לחשה לי בארס שאני לא שם. המדריכה חיכתה לי בשקט וכשקלטה כנראה את המצוקה שאלה בפשטות אם אני לא על הגרף. מסתבר שאפשר לא להיות על הגרף ועדיין להיות שם. במקום שבו רוצים שמשהו ישתנה. שוב הופתעתי. קודם כל מכללי המשחק שמוכנים לקחת גם אותי בחשבון אבל כנראה יותר מזה, מעצמי. מחוויית החריגות שלי שלפתע התגלתה לי. מלהבין כמה אני מרגישה יוצאת דופן. למה בעצם?.
בשלוש הפגישות שנותרו הרכבתי את הפאזל שלי. מצאתי שם ומקום לחוויות מושתקות של היעדר שליטה, של אובדן אמון. מצאתי פיסות אבודות של רצון, של חשק? כן, חשק. לא ידעתי שיש בי. בניתי ובנינו יחד, אבן על אבן, את מגדל האמון בתוך הזוגיות שלנו. באנו מביחד חזק עבור שנינו אבל תוך כדי תהליך הבנתי שבשדה המיני המבנים שלנו עפים ברוח. במרחבי המגע והגוף ננעלתי בתוכי, השתבללתי כנגד ניסיון העבר הרחוק ולא נתתי לאיש שלי ולו סדק צר לפגוש בו אותי. ידעתי בשורת ההיגיון שהוא מעולם לא פגע בי, שאני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות. אבל כאן, במקום הזה, לא עמדה לי שורת ההיגיון. לא באמת יכולתי לסמוך על אף אחד עד שבאה המדריכה ואמרה לנו – בואו נתחיל מהתחלה. לפתע כשניתנה לי זכות הווטו, כשהגדרנו יחד כללים בטוחים ובהירים להפתיע, מצאתי בי פתח ואפשרות למשהו חדש ואחר מזה שידענו עד כה.
היום, שנתיים אחרי, אנחנו שנות אור משם. אני שואלת את עצמי מה קרה שם שלא קרה בארבע שנות טיפול פסיכולוגי או בקליניקה של הסקסולוג. זה האיזון הדק בין ה'איך' ובין ה'מה'. בין המדיום לבין המסר. המדיום – אותו מרחב שהיטיב לתת לי מקום ולנו, באופן המדויק ביותר שניתן, כזה שלפתע הושיב אותנו טוב יותר מבפנים. ה'מה' או המסר שהוא השפה הפיזית שתופסת מקום ולא מאפשרת למעטה כבד של מילים לטשטש אותה. את מה שנחרט בגוף מחלימים כנראה בגוף, לא במילים על גוף.