מיכל פרינס

חג חנוכה הגיע ואתו המשפחתיות האינסופית.

אין כמו לשבת על הספה לצד בן הזוג, לצפות בילדים מדליקים נרות, השירה בבית, ניחוחות של סופגניות ולביבות, ואם יורד גשם בחוץ והבית חם ונעים אז בכלל… התמונה המשפחתית שעליה אנחנו יגעים כל השנה פשוטה ומושלמת.

זום אין, לשבת על הספה לצד בן הזוג, לשלב ידיים ולהביט אל תוך העיניים האוהבות ולדעת שעשינו את זה. בנינו קן חמים ובטוח (עם עליות וירידות כמו בכל משפחה אבל עזבו את זה לרגע), מקום מוגן לנו ולילדינו.

אז למה אנחנו לא עושות את זה יותר? למה אנחנו לא יושבות יותר על הספה עם בן הזוג, שמות ראש על כתפו (או להיפך) ומעבירות יד מלטפת לאורך הגב? על מה אנחנו חושבות כשהוא מתיישב לצדנו ומעביר יד מלטפת על הגב? מחבק? מניח יד על יד?

יותר מדי נשים מספרות שהן נמנעות מסוג כזה של מגע. עבורן מציאות שבה בן הזוג מגיע ונוגע, מלטף או מחבק מדליקה נורות אזהרה אדומות ומהבהבות של 'הנה, הוא מתחיל, הוא בטח ירצה להתקדם מכאן הלאה…'. הן, שבכלל נמצאות באמצע משהו או שסתם עייפות או שבכלל כרגע אין להן חשק מוצאות את עצמן נרתעות, מורידות את היד או שמלכתחילה הן לא מתיישבות ליד בן הזוג בהדלקת הנרות או ב'שלום עליכם' כדי לסמן לו שהן בסטטוס 'אין מצב'.

האסטרטגיה הזו מוכרת מעולם המחקר כ'הימנעות'. האישה מקשרת בין המגע האינטימי היומיומי למציאות חדר המיטות ופשוט מוותרת עליו. זוגות רבים נמנעים ממגע אוהב יומיומי והם עוברים בין מצבי 'הכל או 'לא כלום' בלי ביניים בכלל.

לעתים קרובות מדי האישה מייחסת לבן זוגה אינטרסים סמויים. היא לא סומכת עליו שכשהוא בא לחבק הוא עושה זאת רק כדי לחבק. האישה מניחה שהוא בטח מחבק כי הוא רוצה 'משהו' – הרי לא יתכן שהוא יסתפק במגע 'סתמי' ובטח בעוד רגע הידיים שלו יזחלו להן למקומות אחרים ומי יודע איך ומתי זה יגמר. כל המחשבות האלו רצות בראש בתוך שניות ולעיתים אף נכנסות לתוך תגובת הגוף האינטואיטיבית. הוא בא לשים יד והגוף קופץ מעצמו עד כדי כך שלאורך זמן הוא יפסיק לנסות.

אז מה קרה לנו? למה זה ככה? 'אני כל כך רוצה לשבת לידו, ליהנות מהחום שלו ואני כל הזמן נרתעת ונמנעת…' איך נשנה את זה?

קודם כל תשאלי אותו, נצלו את אחד הערבים השקטים לשיחה. תשאלי אותו למה הוא מתכוון כשהוא בא לחבק. מה הוא מרגיש כשאת באה ומחבקת אותו, תבררי האם התיאוריה שבנית בראש היא באמת מציאות הגוף (והנפש שלו) – רוב הסיכויים שלא. רוב הסיכויים שהוא רוצה מגע וחיבוק וחום ויד ביד לא פחות מאשר מה שאת רוצה. כן, יש פעמים שבהם הוא היה שמח לזרום עם המגע הלאה (וגם את) אבל לא באופן גורף, לא בכל פעם וממש לא אם זה מה שגורם לך להימנע ולהגיע למצב של 'הכול' או 'לא כלום'.

אחרי שדיברתם ותיווכתם, כל אחד את הגוף שלו, תבקשי ממנו שבכל פעם שהוא בא לחבק שיוסיף את המילים: "זה רק חיבוק". נכון, זה קצת מלאכותי, ואולי קצת מצחיק (שזה לא רע בפני עצמו) אבל זה בהחלט יכול מאוד להרגיע. המשפט הקצרצר הזה מאפשר לך לשבת איתו בהדלקת נרות, לשים יד ורגל, לתת לראש שלך לנוח מספקולציות ולגוף שלך פשוט ליהנות מה'כאן והעכשיו' הנעים של ליל חורף גשום וחמים.

 

 

 

 

 

 

פורסם במגזין 'נשים', חנוכה תשע"ז