ד"ר מיכל פרינס ועינת לב

אחת הסיבות השכיחות שבגללן זוגות צעירים פונים לקבל עזרה היא כאב. זו סיבה שתנער זוג, יחסית מוקדם, לפנות, לשאול, לברר ובעצם לומר משהו לא בסדר אצלנו. הכאב, על סוגיו השונים, שולח את אנשי המקצוע להציע פתרונות. רגע לפני, אני רוצה שנעצור ונדבר על עצם העניין. בניגוד לטורים קודמים, הטור הזה נכתב מתוך שיח מתמשך עם עינת לב, גינקוסופית, מטפלת גופנפש ומנחה למודעות לפוריות שפוגשת הרבה נשים בצומת הזו של הכאב.

וכך עינת כותבת:

20-40% מהנשים סובלות מכאב במגע מיני. המספר הבלתי נתפס הזה אמור לטלטל אותנו מן היסוד. הסתכלי סביבך. 20-40% מהנשים שאת מכירה סובלות. חלקן חושבות ש"ככה זה". חלקן ניגשו לרופאה ושמעו שאין מה לעשות, או ש"את צריכה פשוט להרפות" (ניסית פעם להרפות ככה?  להרפות כי "את צריכה"??!). חלקן מטופלות. לחלקן הטיפול עוזר. חלק דומיננטי מהן, ימשיך לחיות בסבל. הנתונים הללו מדהימים בעיניי, כיוון שאין להם אח ורע בקרב גברים.

ואני מוסיפה ומעלה, אין להם אח ורע במרחבים שמטרתם הנאה. הרי בשביל מה אנחנו מתכנסים אל תוך חדר המיטות אם לא בשביל זמן משותף של שמחה ומגע. בפועל מה קורה? המפגש כואב. כאב שימשיך להיות משוחזר בכל פעם מחדש.

בדיוק! עינת עונה ומספרת:

לא מזמן פנה אלי זוג טרי מאוד. הבחור עדין, רגיש, אכפתי. הבחורה גם כן. הסיטואציה – פחד (מצידה) מפני מגע מיני. פחד שזה יכאב. הגוף שלה מתכווץ והיא בוכה.

אני מקשיבה ונושמת איתם. מבקשת מהם להניח את סוגיית המגע המיני בצד, ולקחת לעצמם זמן להתרגל. להכיר. לגלות סקרנות, להתרגש מהנעם והעונג של מגע גוף בגוף, מהלב הפועם בסיטואציה אינטימית שכולה אהבה. לתת לגוף להנחות אותם, בשפתו הפשוטה; נעים – אפשר עוד. לא נעים – עוצרים או מנסים משהו אחר.

זה כל כך פשוט? הוא שואל.

כן, אני עונה. המשימה שלכם כרגע היא להתקרב וליצור אמון. ואת זה עושים לאט, בנחת, כמגלים שדה חדש.

ולא צריך פשוט לעבור את זה וזהו? היא שואלת.

אני שומעת את עינת ומתכווצת בעצמי. השאלה הזו, של האישה מהסיפור, נמצאת בשורש העניין. האישה הזו היא לא מקרה מיוחד. ההסתכלות על המפגש המיני כעל משימה, כעל משהו שצריך לעבור. ולא רק בליל הכלולות. לאורך כל החיים. כמה כוחניות יש במשפט הזה, כמה קשיחות, כמה התעלמות מהגוף.

זה שם, עינת עונה, ומשווה את ההסכמה של נשים לחוות כאב למגע באש. תחשבו רגע שהילד שלכם מתקרב לאש גלויה, מה תעשו? תשאירו אותו שם ותגידו לעצמכם שאין מה לעשות? תגידו לו 'תנסה שוב', 'לא נורא שכואב אתה תתרגל' (אם יש הורה כזה בקהל, אנא הסגר את עצמך לרשויות). המציאות של כאב ביחסי אישות היא לחלוטין אותו סיפור. אסור להתעלם מכאב או לחשוב שנתרגל. כאב פוצע וגורם לאישה (ולאיש שלה) סבל. כאב הוא לא דבר שמתרגלים אליו או לומדים לחיות אתו. כאב מסמן משהו. כאב אומר לנו שמשהו לא בסדר. התפקיד שלנו הוא להקשיב לכאב, לא לנסות להעלים אותו.

אני מרגישה, אני ממשיכה את עינת, שכאב הוא הזדמנות. הזדמנות להקשיב לגוף בתוך תרבות שלא תמיד מרשה לנו. הכאב, במהותו, לא מניח לנו ולא מאפשר לנו להמשיך להיות מנותקים. לזוגות רבים כאב הוא מתנה, הזדמנות לשוחח, לשאול, לתקשר את הגוף. וגם הזדמנות לעצור ולהגיד זה לא מתאים לי. לא ככה.

פורסם בגליון 261 של מגזין 'נשים'